ורוד זה האדום החדש: הכירו את הסודות של יין ה"רוזה"

כשאני הולך לכתוב על רזי יין ה"רוזה", עלתה בי מחשבה לתת לפוסט השבועי שלי את הכותרת "רוזה דשבת היא"… השראת העדינות והשלווה שהיין הוורוד הזה נותן, אכן שווה את החיבור לעונג שבת אמיתי.

אז כן, קראתם נכון, השבוע אכתוב על יין רוזה, כן, אני יודע שהרבה ישייכו את היין הזה לשולי מפת היין העסיסי, אבל, תתנו צ'אנס.

לפני שאכתוב על הרוזה הספציפי ששתיתי השבת, אתן סקירה מעניינת אודות היין יוצא הדופן הזה. (למבינים ביין, אשמח אם תעשירו אותי ואת הקוראים, באם חיסרתי עובדה אחת או שתיים.)

בכדי להבין איך יוצרים את הרוזה, נחזור לאחור אל תהליך ייצור יין. הענבים האדומים, כשסוחטים אותם לתירוש, כחלק מהתהליך של יצירת היין, משרים את הקליפות כמה שבועות בתוך התירוש, וכך מקבל היין את טאניניו.

טאנינים זו לא עוד מילה רק למבינים, אחת ולתמיד נלמד, טאנין זה חומר שנמצא בקליפות הענב והוא זה שנותן ליין את ה"עפיצות". עפיצות = יובש, הטעם העפיץ דומה לטעם היבש והמריר הזה של פירות בוסר שבטח יצא לכם פעם לירוק…

יין אדום יבש, מקבל זמן השריה ארוך יחסית עם הקליפות, ומכאן מגיע הצבע האדום והיובש, כשעבודת היינן היא, לווסת נכון את מידתיות ההשריה עד לקבלת הטעם הרצוי.

וכעת נחזור ל"רוזה". הרוזה מיוצר מענבים אדומים שנבצרים קצת לפני הבשלה מלאה (ולא מענבים ירוקים כמו שיש שנוטים לחשוב), ואת הצבע הוורוד הוא מקבל מהשריה קצרצרה של הקליפות בתירוש. היין עובר תסיסה ארוכה מאד בטמפרטורות נמוכות.

בגלל שהיין מופק בצורה הזו, היין יוצא הרבה יותר קליל מיינות אדומים ולכן גם מגישים את הרוזה בטמפרטורה צוננת (מומלץ על 8 מעלות), המשלימה את הטעם הרענן והנעים.

את הרוזה ששתיתי השבת, קניתי בסיור יין ביקב המצויין יקב קסטל. יקב בוטיק בהרי יהודה, שבוצר את ענביו ידנית, ומצוייד בטכנולוגיות ייחודיות מסוגן בארצנו (טכנולוגיית סינון ענבים שקיימת רק ביקבי רמת הגולן), ואני חייב לציין שכל היינות שלהם יינות מפוארים שכל אחד מהם שווה פוסט בפני עצמו.

יין רוזה של קסטל מורכב מבלנד של ענבי מרלו, מלבק וקברנה פרנק. ריח של פירות אדומים רעננים ואקזוטיים, והצבע הורוד-כתום בהיר, מעורר ומפתה

הרוזה של קסטל, נחשב אחד הטובים בקטגוריה. הוא מורכב מבלנד של ענבי מרלו, מלבק וקברנה פרנק, והיקב מעיד עליו כעל יין מושקע מעבר למה שמקובל להשקיע ברוזה.

חלצתי את הפקק עבור החלק הראשון והקליל של סעודת השבת (סלטים, דגים, ירקות ועוד כל מיני…), מזיגה וסחרור הדיפו לאפי ריח של פירות אדומים רעננים ואקזוטיים, והצבע הורוד-כתום בהיר, מעורר ומפתה. בטעם חשתי בחמיצות בשילוב של מתיקות חדה. הסיומת חלקלקה ומעוררת רצון לעוד מהטעם.

הבקבוק הזה קצת יקר (95) אבל חברים, אם קראתם את הפוסט, בפעם הבאה שתשתו רוזה מכל יקב (לא ממליץ במקרה הזה על הזולים), נראה לי שתעריכו כל לגימה…

יש שיגידו שוורוד זה האדום החדש. לחיים! 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Close
© כל הזכויות שמורות דתילישס 2021
Close
שינוי גודל גופן
הפעלת ניגודיות